בעזרת ה'.

מעניין שכאשר נוצרת מחשבה, כמעט באותו המשפט

נוצרת התנגדות שתוקעת אותה. אפשר לעקוף את ההתנגדות, או להפוך בעזרתה את המחשבה לשלמה יותר. להתנגד להתנגדות

יוצר פסקה מפוסקת מדי, וזה לא נעים לעין וללב.

 

היו לי הרבה מחשבות היום, בניגוד לימים האחרונים. זה משמח אותי. אמנם הן היו מחשבות קצרות באופן יחסי, אך אולי בכתיבה הן יצליחו להתארך קצת.

שמעתי אתמול עצה נגד חרדה. שמעתי את העצה הזו למעשה כבר מזמן, אך בהקשר אחר ובמילים אחרות. שמעתי אותה כ'תורה' של רב, והרבה פעמים כששומעים רעיונות מחוץ לנו הם יוצרים בנו התנגדות בריאה, עד שמשנים אותם או אפילו רק אומרים אותם במילים שלנו, במושגים שלנו.

העצה הולכת ככה: אנחנו חרדים מדברים בגלל שאנחנו מחלקים את המציאות לטוב ורע. לקבל קרטיב יהיה לי טוב, להתבאס בלימודים זה רע. ממילא כשלא קיבלתי קרטיב, או שהתבאסתי קשות בלימודים, או אפילו אם אני רק מפחד מכך שזה יקרה – אני מתמלא בחרדה.

אך מה הצד השני, שלא יהיה אכפת לי מכלום? קצת מורכב לי להסביר את זה לעצמי, אבל זה קצת שונה, וההבדל משמעותי. לפני חטא אדם הראשון, האכילה מעץ הדעת, החוויה בחיים הייתה פחות אחוזה נואשות במציאות, פחות נצרכת לפרשן כל דבר ולסבייקט אותו. הייתה חוויה, קשה או נעימה, וזהו.

איבדתי את זה... הצלחתי להבין את זה קודם, אבל עכשיו זה ברח והפך חזרה ל'תורה' שמחוצה לי.

אולי זה יחזור בהמשך. אני מעדיף לא להיאבק על זה. בכל מקרה, עניין אותי לדבר על מהות הבלוג. משום מה מושך אותי יותר לכתוב כשאני יודע שאולי מישהו יקרא את זה. אבל למה? אני לא מצפה ליצור פה מהפכות. אני פשוט מחפש במה לכתיבה. אז למה לא מספיק לכתוב למגירה, מה מדרבן בהוצאה של המילים החוצה מהמקלדת? זה כמו דיבור. השתפכות, נביעה שיוצאת החוצה. הדיבור צריך לצאת לאחרים, המחשבות צריכות להתבטא, אחרת הן מתנוונות ומרקיבות כל אחת בעונתה. עד שאני אפילו לא שם לב שיש לי/לנו פוטנציאל של פירות כאלה.

אני מאמין שלכל אחד יש. וזה מה שיפה בבלוגים, שכל אחד יכול לכתוב. על כל דבר.