יום שבת, 24 בדצמבר 2022

אלמוות

 


אלמוות.

מיד קופצת השאלה המעשית, מה נעשה בכל הזמן הזה. לאחריה מגיעה התנגדות, שאפילו כעת צריך לסגור את החודש. והמחשבה הבאה בתור, שגם ככה המוות לא נמצא בתודעה שלנו, אז אנחנו תמיד באלמוות סובייקטיבי.

אבל נניח רגע לכל המחשבות האלה. מה באמת היה קורה לנו אם היינו הופכים בין לילה לבני אלמוות?

פחד. מהלא נודע האינסופי. פחד שנישאר באותה לולאה שאנחנו תקועים בה. אני לא חושב שתהיה שמחה (אצל רוב האנשים) כי הרווח לא מורגש, על אף שזה קצת מבאס ואפילו מביך. הרוב הגדול של האנשים מגיל מאתיים ומעלה יהיו גרושים/ות (ב90%) והרוב המוחלט של הכסף בעולם יתגלגל בין אותם הידיים שוב ושוב. נושאים כמו שמירה על איכות הסביבה והפחתת הילודה יעלו על הפרק. התאבדויות יותרו על פי חוק. קרנם של פסיכולוגים תעלה לעומת קרנם של תעשיות נשק שתרד. החיים יחשבו ליקרים יותר, אך גם לזולים יותר. 

אולי אני פסימי מדי, אך אם האלמוות לא ילווה בשינוי תודעתי משמעותי – יכול להיות שהוא יהיה קללה ולא ברכה.


יום רביעי, 7 בדצמבר 2022

 


לפני כמה שנים סער דיון עז בציונות הדתית, בנוגע לתנ"ך בגובה העיניים. אני שמח שהוא היה בעיקר לפני תקופתי, כך שלא נאלצתי לנקוט עמדה לפני שהייתי בשל מספיק כדי לעמוד על דעתי. על כל פנים, היו רבנים שניסו ללמוד את סיפורי התורה כפשטם, ורבנים אחרים שהתנגדו לכך בכל תוקף בטענה שזה מזלזל בגדולי התנ"ך.

כשלעצמי, אני נוטה כעת יותר לקבוצה הראשונה. אנו מפסידים כל כך הרבה, כל כך הרבה מלעקר את התנ"ך מאומץ הקריאה הזה. עוצמות של חיים, מוסר השכל רב, וחיבור עמוק לדמויות של התנ"ך. באמת, התנ"ך פורח ומגיע לשיאים חדשים בזכות סגנון הלימוד הזה.

מאידך. גם בדרך הזו אנחנו מפספסים משהו חשוב. אם אין בדמויות התנ"ך משהו מאיר וגבוה מעלינו, אין לנו מה ללמוד מהם, אין לנו סיבה להתחבר אליהם. הם הופכים לשיעור הסטוריה על כמו עוד מלך גוי שעשה כך וכך עם הנתינים שלו בתקופה הפרוטסטנטית. בשיטת הקו אין איך להתחבר אליהם, אך בשיטת הגוש אין סיבה להתחבר אליהם.

אולי כפיתרון אפשר להפוך את המושג ללמוד תנ"ך 'בגובה העיניים' לללמוד תנ"ך 'בגובה האוזניים'. בעיניים שלנו אנחנו רואים רק את הפן הגשמי שבאדם, לעומת האוזניים ששומעות גם את הצד הפנימי שבו.

דרך אגב, אני די בטוח שזו מחלוקת תנאים או אמוראים – 'כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה' למשל ומדרשים שכן מבקרים את דוד. (עצם הביטוי 'כל האומר' ו'אינו אלא טועה' נשמע כמו התנגדות לגישה תורנית אחרת, בניגוד לאיך שמפרשים אותה בדרך כלל, כאמירה מוחלטת שאסור לחלוק עליה).

 

למה כל זה בכלל מפריע לי? בגלל שהשיטה הזו של ישיבות הקו מגיעה מתוך משהו יותר עמוק שיוצר התנגדות בתוכי. לקב"ה יש הרבה פנים – יש את ספירת החסד, ספירת הדין, אבל גם את ספירת הכתר. במילים אחרות, ה' אמנם מתגלה בצד המוסרי האנושי של חסד/דין אך לא רק שם. יש לה' גם רצון חופשי (הכתר) שלא כפוף למוסר – להפך, המוסר כפוף לו. אמירה כזו ניתן למצוא אולי בסגנון הרב שג"ר, אך ישיבות הקו לא מוכנות להסכים לכך. בעקבות הרמח"ל והרב קוק והרמב"ם יש קריאה שניתן להבין ממנה שצריך לאחד את כל הפנים של אלוקים להתנהגות אחת. כמו שהגמרא ותוספות מנסים תמיד ליישב בין סוגיות, אף שיכול להיות שהסוגיות חולקות מצד האמת.

שוב, הגישה הזו מעקרת הרבה מהעומק שבתורה, ואפילו בקב"ה לצערי (למרות שזה נעשה דווקא מתוך כבוד אליו). ממילא נולדת מכך הגישה של כבוד היתר כלפי גדולי התנ"ך, כמו שמתייחסים בכבוד יתר לקב"ה ותולשים ממנו בכך את רצונו החופשי שמעל המוסר.

 




עדיין לא סיימתי להוציא.

מהם הדברים שמגבילים. יש המון, המון. כל רעיון קצת מוציא לחופשי.

למשל. מהם הגבולות של הגדרת ה'אני'. עד איפה מגיעה עצם תפיסת הקיימות שלי. באופן פשוט, הגבולות הם הגוף שלי, הראש, הידיים והרגליים. אבל זה לא נכון בהכרח. יש הרבה גבולות ביניים. אם מישהו מתקרב אלי יותר מדי אני מרגיש אי נוחות, אפילו אם הוא לא נוגע בי. אלו המים הטריטוריאליים שלי (אולי זו כוונת חז"ל בדבריהם שלכל אדם יש ד' אמות סביבו ברשות הרבים בשבת). בנוסף, יש את גבול החושים - החוויה שלי מתקשרת לכל הטווח שאני רואה, והחוויה התמידית שלי היא חלק ממני, לא רק הגוף שלי. אמנם אני לא שולט בהתרחשות סביבי, אך גם חלקים נרחבים בגוף שלי הם אוטונומיים.

גבול נרחב יותר נמצא בתודעה. גבולות האדם מתרחבים גם לרעיונותיו, ל'תורתו'. לרגשותיו. 




 

בעזרת ה'.

מעניין שכאשר נוצרת מחשבה, כמעט באותו המשפט

נוצרת התנגדות שתוקעת אותה. אפשר לעקוף את ההתנגדות, או להפוך בעזרתה את המחשבה לשלמה יותר. להתנגד להתנגדות

יוצר פסקה מפוסקת מדי, וזה לא נעים לעין וללב.

 

היו לי הרבה מחשבות היום, בניגוד לימים האחרונים. זה משמח אותי. אמנם הן היו מחשבות קצרות באופן יחסי, אך אולי בכתיבה הן יצליחו להתארך קצת.

שמעתי אתמול עצה נגד חרדה. שמעתי את העצה הזו למעשה כבר מזמן, אך בהקשר אחר ובמילים אחרות. שמעתי אותה כ'תורה' של רב, והרבה פעמים כששומעים רעיונות מחוץ לנו הם יוצרים בנו התנגדות בריאה, עד שמשנים אותם או אפילו רק אומרים אותם במילים שלנו, במושגים שלנו.

העצה הולכת ככה: אנחנו חרדים מדברים בגלל שאנחנו מחלקים את המציאות לטוב ורע. לקבל קרטיב יהיה לי טוב, להתבאס בלימודים זה רע. ממילא כשלא קיבלתי קרטיב, או שהתבאסתי קשות בלימודים, או אפילו אם אני רק מפחד מכך שזה יקרה – אני מתמלא בחרדה.

אך מה הצד השני, שלא יהיה אכפת לי מכלום? קצת מורכב לי להסביר את זה לעצמי, אבל זה קצת שונה, וההבדל משמעותי. לפני חטא אדם הראשון, האכילה מעץ הדעת, החוויה בחיים הייתה פחות אחוזה נואשות במציאות, פחות נצרכת לפרשן כל דבר ולסבייקט אותו. הייתה חוויה, קשה או נעימה, וזהו.

איבדתי את זה... הצלחתי להבין את זה קודם, אבל עכשיו זה ברח והפך חזרה ל'תורה' שמחוצה לי.

אולי זה יחזור בהמשך. אני מעדיף לא להיאבק על זה. בכל מקרה, עניין אותי לדבר על מהות הבלוג. משום מה מושך אותי יותר לכתוב כשאני יודע שאולי מישהו יקרא את זה. אבל למה? אני לא מצפה ליצור פה מהפכות. אני פשוט מחפש במה לכתיבה. אז למה לא מספיק לכתוב למגירה, מה מדרבן בהוצאה של המילים החוצה מהמקלדת? זה כמו דיבור. השתפכות, נביעה שיוצאת החוצה. הדיבור צריך לצאת לאחרים, המחשבות צריכות להתבטא, אחרת הן מתנוונות ומרקיבות כל אחת בעונתה. עד שאני אפילו לא שם לב שיש לי/לנו פוטנציאל של פירות כאלה.

אני מאמין שלכל אחד יש. וזה מה שיפה בבלוגים, שכל אחד יכול לכתוב. על כל דבר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מה זאת אהבה?

  אומרים, אהבה יש בעולם- מה זאת אהבה? (ביאליק) אומרים ישנה ארץ, ארץ שכורת שמש- איה אותה ארץ, איה אותה שמש? (טשרניחובסקי) יש בשפה מילים בעלות...