אלמוות.
מיד קופצת השאלה המעשית, מה נעשה בכל הזמן הזה.
לאחריה מגיעה התנגדות, שאפילו כעת צריך לסגור את החודש. והמחשבה הבאה בתור, שגם
ככה המוות לא נמצא בתודעה שלנו, אז אנחנו תמיד באלמוות סובייקטיבי.
אבל נניח רגע לכל המחשבות האלה. מה באמת היה קורה
לנו אם היינו הופכים בין לילה לבני אלמוות?
פחד. מהלא נודע האינסופי. פחד שנישאר באותה לולאה שאנחנו תקועים בה. אני לא חושב שתהיה שמחה (אצל רוב האנשים) כי הרווח לא מורגש, על אף שזה קצת מבאס ואפילו מביך. הרוב הגדול של האנשים מגיל מאתיים ומעלה יהיו גרושים/ות (ב90%) והרוב המוחלט של הכסף בעולם יתגלגל בין אותם הידיים שוב ושוב. נושאים כמו שמירה על איכות הסביבה והפחתת הילודה יעלו על הפרק. התאבדויות יותרו על פי חוק. קרנם של פסיכולוגים תעלה לעומת קרנם של תעשיות נשק שתרד. החיים יחשבו ליקרים יותר, אך גם לזולים יותר.
אולי אני פסימי מדי, אך אם האלמוות לא ילווה בשינוי תודעתי משמעותי – יכול להיות שהוא יהיה קללה ולא ברכה.
לעת עתה, רוב התרבויות האנושיות רואות בהיעדר מוות אסון.
השבמחק